למה סיפורים?


מי שמצוי בעולם הסיפורים, ה storytelling, ואולי עבר קורס מספרי סיפורים כלשהו, או שהוא מספר סיפורים לפרנסתו - כבר יודע כמה טוב זה עובד.

אבל יש הרבה מאוד אנשים שלא מודעים לכוח של הסיפורים.

יש בארגז הכלים האישי של כל מדריך טיולים או מורה דרך (או בכלל כל מי שעובד עם אנשים וצריך לדבר אליהם ולהעביר מסרים), כמה כלים חשובים כמו למשל הידע, הניסיון, עזרי הדרכה והמחשה, חוש הומור ועוד.

לדעתי הכלי החשוב והשימושי ביותר הוא היכולת לספר סיפורים.




סיפור הוא קסם אמיתי, כמו הקסמים שרואים ב”שר הטבעות”.

כשאנשים שומעים סיפור, ואנחנו מספרים סיפורים מאז שיש לנו שפה, קורה במוח משהו מסתורי מאוד. החלק השמאלי, האנליטי, הרציונאלי נכנס לניוטראל. כולם חוזרים לכמה רגעים להיות ילדים בני עשר שיושבים ושומעים סיפור- נוצר קשב וריכוז מאוד גבוה, הדמיון עובד, יש הזדהות רגשית עם הדמויות והמסרים, המוח לא מפריע כמו בהרצאה וכל העולם וטרדותיו נשכחים.

זה גורם לכך שהסיפור נקלט בזיכרון פי 22 טוב יותר מכל עובדה ומאפשר למספר הסיפורים, המדריך או המרצה להעביר את המסר ללא הפרעות.

ודבר נוסף שמעניין אותנו כמדריכים שעובדים עם קהלים מגוונים בנסיבות משתנות, זה שהסיפור מרתק את המאזינים אל המספר ויוצר את החוויה הקבוצתית בתוך הסביבה והיום.

תחשבו על זה, מדריך שמספר סיפור טוב מקבל הרבה קרדיט אצל הקבוצה, מה שמאפשר "להחזיק" את הקבוצה, להעביר לה מידע ולהעניק חוויה שלמה של הנאה וערך.

אני מעביר סדנאות סיפור סיפורים למדריכי טיולים (תו תקן) ולמורי דרך, מדריכים שונים וארגונים. האפקטיביות של storytelling כבר ברורה לכולם. בכל סקטור ומקצוע שבהם יש חשיבות להעברת מסרים מעריכים את מיומנות סיפור הסיפורים, משתמשים בה ומנסים לשכלל או לרכוש אותה.


*


ומצד שני:

מאכזב לראות איך מתייחסים היום לסטוריטלינג בעולם השיווק והמכירות כאל נוסחאת קסם שחודרת למוח הלקוח ומעבירה אליו מסר של “קח אותי, קנה את זה..”.

מכעיס אותי שאנשים מספרים אנקדוטות וקוראים לזה סטוריטלינג.

לדוגמא יש "סיפור" כזה:

שאלו את מוחמד עלי כשהיה אלוף העולם באיגרוף כמה כפיפות בטן הוא עושה כל יום והוא ענה שהוא לא יודע. “איך יכול להיות שאתה לא יודע הרי אתה עושה כפיפות בטן כל יום" אמרו לו. אז הוא ענה "אני מתחיל לספור רק כשכואב".

זו דוגמא קלאסית מפני ששומעים את זה על כל מיני אנשים זה לא מפיו של מוחמד עלי, אני שמעתי את זה מפיו של ארנולד שוורצנגר בהרצאת מוטיבציה שפורסמה ביוטיוב.

כל אחד עושה עם זה מה שמתאים לו וזה טבעם של דברים כאלה וגם של סיפורים – רק על חלק מסוים אפשר לקבל בעלות.

הבעיה היא שמי שמספר כזו אנקדוטה חושב שהוא עושה סטוריטלינג. יש בזה זילות של המקצוע ושל האמנות וחבל.

אין מה לעשות נגד זה אני רק שם את זה על השולחן כחלק מהיחס שלי לסיפורים.


*


ועוד משהו מעניין, אמנם מעולם המכירות אבל אם תיכנסו לכאן, ותקראו את הסיפורים זה דווקא מגיע מסופרים ידועי שם שלא ניסו למכור אלא נענו לאתגר הכתיבה ללא תמורה.

עיתונאי בשם Rob Walker ערך ניסיון מעניין בכדי לבדוק האם storytelling באמת אפקטיבי כמו שאומרים.

הוא התיישב ליד המחשב וקנה ב e-bay מאתיים חפצים שמחיר כל אחד מהם עמד בממוצע על דולר אחד.

לאחר מכן פנה לכמאתיים סופרים וביקש מכל אחד מהם לכתוב סיפור לכל אחד מאותם החפצים. ו

אז הוא הציע שוב את החפצים למכירה ב e-bay כאשר הפעם לכל אחד מהם הוצמד סיפור.

אחד החפצים, ראש סוס שנרכש במחיר של 99 סנט נמכר בעזרת הסיפור במחיר של 62 דולרים. האם הסוס היה מקרה יוצא דופן?

לא!

כל מאתיים החפצים נרכשו במחיר של כמאה ועשרים דולר – ונמכרו במחיר של שמונת אלפים דולר!!