סיפורים אישיים ואמיתיים


כמו שתמונה אחת טובה שווה אלף מילים, ככה גם סיפור אישי.


תארו לעצמכם שאתם מקבלים הדרכה במקום כמו כלא עכו, היום מוזיאון אסירי המחתרות, והמדריכ\ה לוקחים אתכם דרך הכניסה אל החצר וחדרי האסירים ורחבת הטיולים, מראים לכם את חדרי הבטון ומזרני האסירים, עומדים איתכם בחדר הגרדום המצמרר ומספרים לכם בכישרון רב על הבריחה המפורסמת מהכלא.

עכשיו תארו לעצמכם שבמקום המדריכ\ה פוגש אתכם אדם מבוגר שישב בכלא הזה ולוקח אתכם קודם כל לפינה חסרת עניין בחצר הכלא ומספר לכם שפה היה עומד הסמל הבריטי הברוטאלי עם שוט הסוסים שלו וחולש על החצר. ואיך שהוא חטף ממנו פעם. ואז הוא עומד איתכם בפינה אחרת ומספר לכם איך ממש פה איפה שאתם עומדים "לשכת המסחר בסיגריות" הענישה סוחר סיגריות מוברחות על שהוריד את המחיר מתחת לשער שנקבע מדי יום על פי מספר הסיגריות שהוברחו לכלא בלילה הקודם, ואיך מי שנתפס כשברשותו סיגריות נאלץ לבחור בין משפט אצל מנהל הכלא או בליעת כל הסיגריות שברשותו, על האסיר שמחלון תאו התאהב בנערה ערבייה שהייתה יוצאת לתלות כביסה על גג בית הוריה, על האסיר הבדואי שחזר לכלא כדי להשלים טיפול שיניים שקיבל בתקופת מאסרו הקודמת ועוד...


פי אלף יותר מעניין!


מאיפה אני יודע את כל זה?




מפני שקראתי את סיפוריו של בנימין עדות בספרו "חומות עכו מספרות" ומפני שאני יודע שסיפור אישי, אפילו אם הוא רק על סיגריות, מעביר את תחושת הכלא הרבה יותר טוב מהתיאורים של טובי המדריכים.

סיפורים אישיים מעבירים רגש, יש בהם דרמה, קונפליקט אמיתי, אנחנו מייד מזדהים עם הסיפור ועוברים חוויה, מה שלא קורה בתיאור עובדתי יבש או קורה אבל הרבה פחות ונוגע בחלק קטן מהאנשים.


פה זה המקום לספר על אחת התגליות המסעירות של העשור האחרון- נוירוני מראה: ישנם תאי עצב במוח שמופעלים בזמן פעילות מוטורית. אבל הסתבר למדענים שאותם תאי עצב מופעלים לא רק כאשר הגוף מבצע פעולה אלא גם כאשר אותו אדם צופה באדם אחר מבצע פעולה. כנראה שמטרת הפעולה של נוירון המראה היא למידה באמצעות חיקוי.

והנה הנקודה המעניינת הקשורה לענייננו: פעילות מערכת נוירוני המראה קשורה לא רק בתנועות מוטוריות אלא גם ברגשות, בעיקר אמפתיה והבנה בין-אישית.

זאת אומרת שכאשר אנו שומעים סיפור, שהוא אמין בעינינו, אנו מזדהים עם הרגשות המתעוררים ממנו, אנחנו מופעלים רגשית כאילו זה קרה לנו ועוברים חוויה.

המוח שלנו משקף את מה שאנחנו רואים בין שזו פעולה מוטורית ובין רגשות המובעים באמצעות הבעות פנים, צלילים ומילים. זהו כנראה סודם של הסיפורים!


נחזור לכלא עכו:

לא הבאתי את המחבר בגופו, אבל סיפרתי את הסיפור וזה גם עובד. לסיפור עצמו יש כוח גם אם מישהו אחר מספר אותו. בסיפור אמין ואמיתי קיימים יסודות שמפעילים את נוירוני המראה וגורמים לנו להתחבר רגשית, להזדהות עם הגיבור, עם המספר, זה כמו לראות מתאגרף חוטף אגרוף והמוח מגיב כאילו יש כאב.


זו עוד דוגמא, אחת מיני רבות, לכוחם של סיפורים- מזווית שאולי לא חשבתם עליה.

פוסטים אחרונים

הצג הכול